מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום שישי, 24 במאי 2013

פרשת בהעלתך. למה אנשים עוזבים? למה אנשים נשארים?


למה אנשים עוזבים? למה אנשים נשארים?

במסע של החיים לפעמים אנשים נשארים תקועים באותו המקום. רוצים ללכת, מדברים על ללכת, אבל נשארים באותו המקום. מפחדים נורא? רגילים לאיזורי הנוחות? מפחדים לסכן את מה שיש להם? מעדיפים את הנוח ואת המוכר על פני החידוש, שאולי יש בו סכנה, גם אם אמת?  כוחות מושכים להישאר. לפעמים אנשים מתקדמים. נפרדים מכל מה שהיה להם, ממשיכים הלאה. למה? אולי קול פנימי. אולי סופו של מאבק. אולי שעמום וחוסר תכלית בקיים.  אולי יש כוחות שדוחפים אותם ללכת, אפילו לברוח. לפעמים כוחות מושכים אותם לצאת מהמקום בו הם נמצאים. ולפעמים עושים מה שנראה כמו תזוזה, מפרפרים ברגליים, עושים הרבה רעש, אבל נשארים במקום.
כל אחד והמסע שלו. והדרך בה הוא בוחר ללכת.

פרשת בהעלותך-במדבר ח1 – יב 16. פותחת צוהר למחשבות על מסע.

עם ישראל ממשיך במסעותיו במדבר. בעלי תפקידים רבים- נושאי המשכן, צבא, לווים, כהנים, והעם, והאספסוף- מה שרש"י מפרש- ערב הרב שהצטרפו לישראל ביציאת מצרים.

בפרק י, מנסה משה מזמין את חתנו, יתרו (המכונה בפרשה רעואל) לבוא עם ישראל אל הארץ המובטחת:

 כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן-רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי-יְהוָה דִּבֶּר-טוֹב עַל-יִשְׂרָאֵל. (במדבר י)

נדמה כי משה מבקש להזמין את יתרו כדי להיטיב עמו, להחזיר לו טובה. מתוך תחושת עליונות, בטחון ויתרון – שבארץ המובטחת יהיה כל כך טוב- שנוכל להחזיר לך.

ויתרו מסרב: ל וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם-אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ.

יתרו מסרב. ומבהיר את עמדתו- כי יש לו ארץ ומולדת משלו, זה בסדר תודה.  הסירוב שלו הוא ממש סתירת לחי להבנתי. אתה יכול ללכת לאן שאתה רוצה משה, אבל יש לי את המולדת שלי ואת הארץ שלי. הכל בסדר. תודה. גם אם אתה, משה, נרגש ונפעם מהבטחה אלהית שנראית כרגע כמו כל העולם, אז  תדע שעבור אנשים סביבך, עולם כמנהגו נוהג. יש לי כבר ארץ ומולדת. יש לי כבר בית ומקום. וטוב לי שם. קח את הדברים בפרופורציה. הכל בסדר והליכה נעימה.

מילות הסירוב של יתרו, מתכתבות יפה עם דבריה של רות ממגילת רות שקראנו זה עתה בשבועות, ועם הצו של ה' לאברהם: "לך לך".

נתחיל ברות. רות, בתפקיד יתרו- הזר ההולך עם העברי לארץ כנען. רות המואביה, בוחרת ללכת עם נעמי אל בית לחם, ואיפלו בניגוד לרצונה של נעמי. רות היא זו שמשכנעת את נעמי להרשות לה לבוא איתה. ומוותרת ברגע על כל מה שיתרו אמר ש"יש לו"

טז וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ (רות א)

רות מוותרת באופן מוחלט על זהותה, על ארצה, על מולדתה, על הזכויות שהיו לה, על התרבות שלה- והולכת אחרי נעמי. מדוע? שאלה טובה. אולי כי אין לה מה להפסיד ואין לה סיכוי במואב- סיכוי לכלכלה, לזוגיות (שלמעשה במקרא כרוכים זה בזה) והדרך היחידה להרוויח היא בבית לחם?  ואולי כי היא באמת אוהבת את נעמי חמותה. ודואגת לה ואוהבת אותה ומאמינה בה ובאלוהיה. והיא הולכת להפסיד את כל מה שהיה לה, גם זהות, גם עבר גם עתיד. אבל בשם האהבה והדאגה לנעמי- היא מוכנה להפסיד את כל אלה. רווח מול הפסד.  וכל אחד יותר לכמת את השיקולים.

עוד מי שמוותר, כאמור, על ארצו ועל מולדתו, הוא אברהם.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ." (בראשית יב 1)

ה' מצווה על אברהם לעזוב את המוכר, את הידוע, את הבית, את המולדת, את ההרגלים, את המשפחה- לטובת ארץ חדשה. בשם איזה אל שאף אחד, עד עכשיו לא שמע עליו, בשם איזו אמונה מוזרה. ואברהם הולך. אין הסבר במקרא מדוע ולמה. המדרשים מספרים על משבר אמונה. אבל הטקסט המקראי לא מתרץ. אברהם פשוט הולך. פרשנים ופילוסופיים מודרניים (קירקגור, סארטר) יציגו אותו כמודל האמונה. ואני הקטנה שואלת- האם הייתה לו כלל ברירה?

נדמה כי שאלת הרווח מול ההפסד במקרה של אברהם, כלל אינה רלבנטית. הוא הולך כי הוא צריך ללכת. ולפעמים גם ככה זה. שאין אפשרות בכלל לדיון פנימי. יש קול- חיצוני או פנימי שקורא לך לעזוב ולגלות ארץ חדשה. אם היה משבר בבית? אף אחד לא ידע. מהי אותה ארץ חדשה? עד שלא תגיע לא תדע. יש רק קול פנימי שקורא לך ללכת. האם תקשיב לו?

המסע ממשיך.

ולפעמים לא קל. לא רואים קדימה ולא רואים אחורה. וזה מרגיש תקוע נורא. וסיזיפיות ההליכה באמצע המדבר לא קלה. לא קלה. ולמה הלכנו, למה התחלנו את המסע. למה האמנו למי שאמר קדימה? למה לא נשארנו במקם הנוח, המוכר? "ד וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. ה זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים. ו וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ. " (במדבר יא).

והנפש יבשה. פשוטי העם אינם משה. הם לא בשיח עם האל, הם לא עומדים בראש המחנה. וקשה לאדם להנהיג את עצמו במסע. לגוון את טעם המן, לא לשאול את עצמו שאלות, לא לראות בעצמו אם לא את הארץ- לפחות את עמוד הענן. קשה לזכור למה התחלנו את המסע, למה עזבנו, ולטובת מה אנחנו הולכים.

אז למה אנשים הולכים ולמה אנשים נשארים? אני לא יודעת. חלק הולכים אבל לא מפסיקים להתלונן. וצריכים מנהיג או תקווה. אחד בכלל לא מתחיל ללכת, כי באמת שטוב לו בבית, תודה. אחד שומע לקול פנימי שאומר לו לך לך. ואחת שעוזבת הכל והולכת בעקבות האהבה והאמונה שיהיה בסדר.

כל אחד מה שטוב לו.
אלה היו רק ככה, נקודות למחשבה. שבת שלום.

 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה