פרשת וילך. בשבח שירת האדם. וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם. (ביאליק)

פרשת וילך....

בשנת 1969, פרסמה לאה גולדברג, כתבה בעיתון "מאזניים"  שיר שכותרתו "תשובה", כתשובה לשאלה לשם מה צריכים שירה במאה העשרים. וכך ענתה:

תשובה

וּמַה לַּעֲשׂוֹת בְּסוּסִים בַּמֵּאָה הָעֶשְׂרִים?

וּבָאַיָּלוֹת?

וּבָאֲבָנִים הַגְּדוֹלוֹת

שֶׁבְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם?

 את השאלה המעצבנת לשם מה צריכים שירה, לא המציאו האנשים הקטנים של המאה העשרים. אנשים קטנים, מתברר היו גם בעבר. לצידם של אנשים גדולים. ממש כמו היום. הנה, בפרשה שלנו, עוד מעט ואיש גדול, הכי גדול, משה, הולך לעולמו. עם ישראל הולך ומתקרב לארץ כנען. אנחנו הולכים ומתקרבים לסיום הקריאה בתורה. הימים- ימים נוראים. בין ראש השנה ליום הכיפורים. בין ספר המוות לספר החיים. תחושה של סוף, תחושה של התחלה. תלוי מאיזה צד מסתכלים. הלילה מזיזים שעה אחת אחורה. ויפה שעה אחת קודם? אולי. לא יפה לשחק במילים. גם למילים יש רגשות.

משה.... משה היה הכל עבור ישראל- מנהיג, מצביא, נביא, נותן התורה, מורה הדרך הרוחני, מורה הדרך במדבר, שליח, סנגור, זן ומפרנס, רופא, שופט, שק חבטות, כותל תפילות, עמוד ענן, גואל, מושיע, אבא, הסגן של אלוהים- וגם – אחד האדם- שגם הוא מת במדבר, כמו כל בני דור המדבר.

מה תהיה נחמתו של משה לאחר מותו? משערת שלדעת שמורשתו הונחלה, שהעם מקיים את המצוות, שהעם חי בשלום בארצו- בשלום עם אלוהיו, עם עצמו, עם שכניו. משערת שזה כל מה שסבא טוב שנתן את הנשמה לילדים ולנכדים, ומת בשיבה טובה מאחל, מייחל ומתפלל לו.

מי אמור לנהל את העסק אחרי מות משה?  פרשת וילך מתארת את בעלי התפקידים. האחד, יהושע, שתפקידו להעביר את הירדן ולכבוש את הארץ. השניים- הכהנים והלווים שאמורים לשאת את ארון הברית ולקיים את ה'הקהל' השנתי. בו כל העם אמורים לקרוא וללמוד תורה.

אלה היורשים? אלה בעלי התפקידים? כך אמורים לשמור על מורשתו של משה? זה הכל? חכו, זה נהיה יותר נורא-  ה' אומר למשה שלאחר מותו- העם יבגוד במשה, יבגוד בה': וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא-שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ... (דברים לא 16)

וה' מה יעשה? וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים. (דברים לא 18)

כלומר, משה הולך אל מותו, בידיעה שעם ישראל הולך לבגוד בו ובמורשתו, ה' יסתיר את פניו, ומי שאמור לקחת את העניינים לידיים- זה יהושע, המצביא, משרת משה, והכהנים- נושאי ארון הברית. לא פתרון רציני במיוחד!

ואז, ה' מציע פתרון מכיוון אחר לגמרי- מפתיע, בעיני לפחות.

 וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (דברים לא 19)

שירה?! יש המפרשים את השירה כשירת האזינו- שבאה מיד בפרשת הבאה, ויש המפרשים את השירה כתורה כולה- התורה היא דברי שיר.

ואני מבקשת להציע כיוון אחר. את עצם רעיון השירה- שמאוד דומה לשירה המקראית המתפרצת ברצף הסיפור. וגם לשירה בחיים שלנו. הפרטיים, כאן ועכשיו. כל מי שכותב שירה, אוהב שירה, תופס גיטרה ושר לעצמו, מדליק את הרדיו,  שר בלב או צורח או מזמזם, מוצא ביוטיוב שיר שהוא נורא אוהב, חולק אותו בפייסבוק עם חברים, כל מי ששירה מדייקת אותו ומרוממת אותו ומזיזה לו את הרגל או את הישבן או את הלב או את הבכי ומנגנת לו את פסקול חייו.

הרי המילים  של השירה ושל הפרוזה- הן אותן המילים, האותיות אותן האותיות, העיצורים, התנועות. השירה היא היכולת לצאת מתוך הפרוזה ולומר שירה. לצאת מתוך השגרה, להתבונן בה וליצור מציאות חדשה. להשתמש במוכר ולצייר משהו חדש. להיות מעל, לרחף, להיות מטא...פורי. לא רק לצעוד בשורות הרצף הפרוזאי של הזמן שחולף כך או כך.

השירה בפרשה היא עד, היא עדות. עבורי- עדות לכך שאפשר גם אחרת. לא להיכנע לשגרת היום. לזרם האנשים, למה שכולם אומרים. עדות ליכולת למצוא מרכז פרטי, מילים משל עצמי. היכולת להתרומם מעל פרוזת היומיום ולמצוא בתוכי את השיר- נמוך או נשגב ככל שיהיה. היכולת ואפילו החובה להתבונן כל הזמן. למצוא את המילים שלי, את השירה שלי. ורק שירה פרטית, רק התבוננות אמיתית וכנה, יכולה להיות כח פנימי של אדם כנגד כל קושי, אל מול כל רע.

נדמה לי כי תשובתה של לאה גולדברג, שהגדירה בחכמתה אל השירה כ"מיטב המילים במיטב סדרן", היא נצחית, עוד לפני והרבה אחרי המאה העשרים.

משורר עברי נוסף, שכתב הרבה על שירתו, הוא ביאליק. חיים נחמן. למה לעזאזל השירה תמיד צריכה להיות אפולוגטית? מתנצלת? בעמדת התגוננות? הוא כתב כך, על שירת חייו...  

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר

 לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,

אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,

כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו

וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

 

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,

נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,

לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –

כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

 

וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת

כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,

זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,

וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.

 

וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,

וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,

וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי

אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.

 

תרס"ב.

 

נחתום בשיר אחרון לשבת זו, תפילת מלאכים מנשמתה, גרונה וארובות עיניה של ריטה היקרה.
הכניסיני תחת כנפך. והיי לי אם ואחות. והיי חיקך מקלט ראשי. קן תפילותיי הנידחות. ביצוע מתוך השמחות שלי. נפתח בתקיעות שופר, וממשיך בעיבוד ובשירה שפורטים על מיתרי הנפש כמו פיוט לימים הנוראים. נשיר עד שייפתחו כבר שערי שמיים.

 שבוע טוב וחתימה טובה.