פרשת וישב. מי שמאמין - כן מפחד.

פרשת וישב- מי שמאמין- כן מפחד.

פרשת הזמר המפורסם מסעירה גם אותי. ובמקביל, כמו מתבוננת על עצמי ועלינו, תוהה מדוע. מדוע הפרשה כה מסעירה? האם רק בגלל היצר הרכילותי? האם הצורך לצקצק ולומר שזה נורא? נדמה לי שיש כאן מעבר. קודם כל – כי זה באמת נורא מה שקרה- מבלי לדעת איזה מהפרטים מדויקים ואיזה פחות. זה מגעיל. זה מצמרר. זה מבחיל. וביותר עמוק-  זו נגיעה בעצבים החשופים של המוסר, של הערכים, של האמון שלנו אחד בשני כבני אדם. של הקוד האתי שלנו כחברה – שיש דברים שלא עושים בה. זה מפר את הקוד הבסיסי של היותנו מוגנים ובטוחים זה בחברת זה.

מפתיע או לא מפתיע לגלות שיש מי שלא רק שלא מגנה את המעשים ואת האנשים המעורבים בה (בהנחה שאכן היו- לא רוצה להקדים ולחרוץ דין), אלא שאף מנצלים את הפרשה כדי לטעון טענות עקרוניות. טענות כנגד החוק. מקבץ פנינים: צריך לשנות את החוק, ולהוריד את גיל הקטינות- תראו איך הן נראות. צריך להעמיד לדין את ההורים שלא שמרו על הילדה. הוא צריך להתלונן על הילדה שרימתה אותו בקשר לגיל. טענות נוספות כנגד ה"תקשורת" שיוצרת נורמות- תראו את הפסטיגל, תראו את המחוברים/מחוברות/ מנותקים/ ריאליטי- ותבינו לאיזה מודלים הילדים והילדות גדלים. יש שמאשימים את ההורים שלא השגיחו על הבת שלהם. ויש שאומרים שאפשר להבין אותו, כי היא פיתתה אותו- היא זו שהתקרבה אליו.

אני מבקשת בניתוח פרשת וישב כדי להדגים ניתוח קצת אחר של פרשת הזמר המפורסם. אקדים את סיכום הדברים. לפי הניתוח שלי  את הפרשה- גם אם וכאשר מפתים אדם, יש לו אחריות לסרב. לא הילדה אשמה בכך שניסתה להתקרב, לא החוק אשם, לא ההורים שלה אשמים ולא התקשורת. האשם הוא האשם.  

פרשת וישב מתחילה את סדרת סיפורי יוסף (בראשית לז). הבן האהוב של יעקב, בן כתנת הפסים, הבן שעצבן את האחים עד כדי שנאה, עד כדי רצון להרוג אותו. האחים זורקים אותו לבור ושיירת סוחרים מביאה אותו למצרים. שם במצרים, הוא נמכר לפוטיפר ומאוד מצליח. מדוע? כי ה' איתו. כיון שהוא מצליח- פוטיפר מפקיד בידיו כל אשר לו. משרת אמון מדהימה. השר המצרי, פוטיפר- נותן בידי העבד הזר שנמכר לו את ניהול הבית. ויוסף, כך מספר הכתוב היה "יפה תאר ויפה מראה". כך גם מתוארת אמו, רחל. למה זה כל כך חשוב לדבר על זה עכשיו? הרי את הדמיון לאמו אולי היה ראוי לציין כשנולד, או באהבת יעקב אותו. אבל יופיו מצוין כאן- כי ליופיו הייתה השפעה מכרעת על העלילה. הוא היה יפה, נורא יפה, כל כך יפה עד שאשת פוטיפר לא יכלה להתאפק, נשאה עיניה אל יוסף ואמרה לו "שכבה עימי"

הו! מה יעשה יוסף עכשיו? הבחור הצעיר, היפה, החתיך שאולי גדוש ביצרים מיניים? העבד הזר שנמכר במצרים ועלה לגדולה? הילד הקטן שנזרק לבור ואולי לראשונה, מזה הרבה מאוד זמן, מרגיש אהוב ומחוזר? האיש שניתנה לו משרת אמון מבעל הבית- האם יפר את האמון שניתן לו? העברי שחי לבדו, מנותק ותלוש בארץ מצרים? הנער חולם החלומות על גדולה, שמעולם לא ננזף על ידי אבא? כיצד הוא יגיב?

יוסף מסרב, ובדבריו שני נימוקים.

הסירוב:

וַיְמָאֵן-

נימוק א:

וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת; וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדִי.  ט אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי, וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ

נימוק ב:

וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלֹהִים. 

אז ככה. קודם כל הוא מסרב. גבר שמסרב לאישה שאומרת לו תשכב איתי. זה כח גדול לעמוד מול אישה ולסרב לה. קל להגיד היא פיתתה אותי. אבל הוא מסרב. בזכות אלו כוחות פנימיים? יוסף מציג שני נימוקים- ואני מאמינה לו.

האחד – שתהיה זו מעילה באמון שבעל הבית נותן בו. יש לי הכל, הוא אומר. ניתנה לי הרשות לגעת בהכל, רק לא בך. אז לא אפשר את האמון שניתן בי. זה שיקול מוסרי שמבין שככה לא מתנהגים.

השני- זה חטא. כלפי אלהים. לא עושים דבר כזה כי זה אסור לפי החוקים שבהם אני מאמין. יוסף מכיר בה', ורואה באל כקוד, כחוק. הוא לא שואל את עצמו שאלה מוסרית אלא אמונית וחוקית. ובמקרה הזה- האמונה והחוק- תוכנם הוא המוסר.

תראו את יוסף- עומד איתן, מאופק, מוסרי, שומר חוק, מאמין- גבר אמיתי.

צחוק הגורל 1: הוא מדרש חז"ל על סיפור יוסף. לפי המדרש, יוסף סירב בזכות דמות אביו שבאה מולו:

"באותה שעה באתה [באה] דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון,

אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם...?"

בבלי סוטה, ל"ו ע"ב (וגם ברש"י לפס' י"א):

יש כאן שני דברים (אולי יותר): א.  אל תעשה משהו שתתבייש בו אחר כך. אתה אדם ראוי שאמור להיות בשכנות של שמות אנשים ראויים. זה מחייב. ב. אבא שלו, גם ב"חזיון" מחנך אותו. יש לו עמוד שדרה של חינוך שהוא מזמן לעצמו ברגע הזה.

צחוק הגורל 2:  יוסף סרב, אשת פוטיפר העלילה עליו והוא נזרק לכלא. בעבור מעשה שלא עשה. ואולי אם היה עושה- היה נשאר בבית פוטיפר. חוטא ומשוחרר. כלומר- המוסר והסירוב שלו לפיתוי הביאו  אותו לכלא.

 סוף דבר

הפרשה מדגימה יפה כיצד יכול אדם על אף הצלחתו המסחררת, על אף שאלהים נגע בו, על אף התחושה שהוא יכול הכל ומותר לו הכל, על אף היותו כה יפה ומוכשר – כיצד יכול אדם לעמוד מול אישה שמציעה לו משהו אסור – ולסרב לה. הפרשה מדגימה יפה את עמוד השדרה המוסרי הערכי שנדרש מאדם במצבים כאלה. הילדה- היא ילדה. בעל הבית זה אנחנו. שנותנים אמון במבוגרים, ובדמויות מפורסמות שיש להן כח השפעה, מה לעשות. והגבר- הוא האיש שנדרש להאמין במשהו, לעמוד מנגד ולסרב. והאבא הוא האבא, שמקום לסרסר לבנו, ראוי היה שיחנך אותו לערכים של כבוד, מוסר, בושה, הגינות.

אבוי לנו שזו הפרשה שלנו. האם זו אכן תהיה פרשת וישב?

מפתה לחתום בשיר ציני. ילדונת? צאי אל החלון?

לא רוצה ציניות. רוצה תמימות. רוצה להתגעגע ולהתכווץ. רוצה להזכר בילדות נשכחת ושוב  לקוות ולהאחז בתמימות בתום.
שבת שלום. לכולנו.