מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום שישי, 12 באוקטובר 2012

פרשת בראשית. הבשורה הגדולה: יהיה בסדר!


פרשת השבוע- פרשת בראשית.

מצטטת מתוך פרק ג, סוף סיפור גן העדן:

"יד וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ. טו וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. {ס} טז אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ. {ס} יז וּלְאָדָם אָמַר כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב." (פרק ג' פסוקים 19-14)

גן העדן. סוף הסיפור. סצינת הענישה.ראשית נענש הנחש, אחר כך האישה ולבסוף- האדם.

איך הגענו לכאן? איך הדרדרנו מגן העדן הנפלא לעונש, איבה, לקללות, לגירוש? מה חטאנו?
ומה משמעותם של העונשים המוזרים שמעניש האל את כל השותפים לפשע?
(בתמונה, ציור של אמן אמריקאי בן זמננו שהכרתי הבוקר, Marvin Werlin

סיפור גן העדן (בראשית פרקים ב –ג) מתחיל במצב ראשוני, בו אין עדיין צמחיה, ואין עדיין את התנאים לקיומה- משקעים ואדם ושיעבוד את האדמה. והנה- אד עולה עלה ארץ, וכעת נדרש היצור ששמו "אדם". ה"אדם" של סיפור גן העדן, שונה מהיצור "אדם" שנברא בסיפור הבריאה שפרק א.  שם, בפרק א, האדם נברא יחד עם האישה- זכר ונקבה ברא אותם- ותפקידו לרדות ולשלוט ביצורים החיים. הוא נברא בצלם אלוהים – אולי היצור הבכיר ביותר בקרבתו לאל, הוא היצור האחרון בסדר הבריאה, והוא מקבל ברכה: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ ..." כלומר- הפריון והילודה הם חלק מהתפקידים של האדם.

 האדם של גן העדן, לעומת זאת, נברא יחידי, בודד, ראשון. הוא נברא עפר מתוך האדמה, ותפקידו מוגדר. ואם יורשה לי- קטן, בטח לעומת עמיתו מהפרק הקודם :"וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (פרק ב פס' 15).

רגע, האם האדם הזה, בשונה מהאדם של פרק א לא אמור להוליד?  שאלה טובה. מצד אחד- האדם הזה נוצר יחידי, ללא בת זוג לפריון, האדם הזה לא מתברך בברכת פריון, אין זה תפקידו. ולא רק זאת-  כאשר אלוהים מגדיר את האיסור לאכול מעץ הדעת טוב ורע, אומר האל: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". כלומר- מהרגע שתאכל מהעץ תהיה בן מוות. יוצא מכאן- שאם לא תאכל ממנו- תהיה בן אלמוות. ומי שבן אלמוות- אין לו ילדים. המוות כרוך בלידה, והלידה כרוכה במוות. אי אפשר לתפוס את ציפור אריכות הימים גם בחיי נצח וגם באמצעות הילדים. דמיינו מצב שלא מתים ורק מולידים. פיצוץ אוכלוסין וכאב ראש.

עד כאן,  אפשר לטעון כי האדם מראשיתו- היה יצור בודד, בן אלמוות, ומכאן שללא כוונה, תפקיד או יכולת לילודה.

אבל... מצד שני...נבנה כעת היפותיזה סותרת: אלוהים שאמנם ברא את האדם ראשון ויחידי, מבין באיזשהו שלב שלא טוב היות האדם לבדו. ובורא את החיות, ואז את האישה. אמנם היא מכונה "אישה"- על שום הקשר שלה לאיש, ועדיין לא "חוה", על שום היותה אם כל חי (לכך נגיע עוד מעט), אבל יש כבר פוטנציאל...

טיעון נוסף בהיפותיזה: אחרי שהאישה נבראה ולפני שנחש מופיע ועושה את כל הבלאגן, כתוב "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (בראשית ב כה). תלמידה שלי מבית ספר שעבדתי בו פעם ביפו, שאלה- מה זאת אומרת לא התבוששו?!  מה, הם היו אמורים להתבייש, אבל הם לא התביישו, בניגוד למצופה? כלומר- היו להם איברי מין?! אלוהים לא היה בורא להם איברי מין אם לא היה רוצה שישתמשו בהם... אני מאמצת בשמחה את הפרשנות של התלמידה היקרה.

וטיעון אחרון- אלוהים שלי, למה שמת שם את העץ, את הפיתוי, את המלכודת, אם לא רצית שהאדם יתפתה ו... יממש את תוצאות המהלך?

נמשיך במסלול הזה: שאלוהים מלכתחילה תכנן וזימן את הפיתוי, את האכילה מעץ הדעת, ואת תוצאות הדברים. וכעת, נחזור לעונשים. אני מבקשת לטעון שמה שאנחנו רגילים לקרוא כ"עונשים"- הם לא עונשים אלא תוצאות, ואפילו- הבטחות.

ברשותכם- הנחש כרגע לא מעניין אותי.

אחת המשמעויות של האכילה מעץ הדעת- היא ידיעת המין, המיניות. ואכן, בפרק ג, פסוק 7, מיד לאחר האכילה: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת".

מעתה ואילך, האדם והאישה הופכים ליצוריים מיניים, ערים ומודעים לעירום, לבושה, למיניות, וליכולות שלהם. ואז אומר אלוהים לאישה את התוצאות של האכילה:

"אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ." (פס' 16)

אנחנו רגילים לקרוא את הדברים כעונש- קשיי ההריון, כאב הלידה.

אבל להבנתי אין אלה עונשים. אלא תוצאות והבטחות. ואפילו חדשות מרעישות. מעתה, גברת, את יכולהת ללדת!

"... הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ..." זה ביטוי שמבטא את תוצאת האכילה, תוצאת המיניות- הילודה. הביטוי "הרבה ארבה" מופיע בפעם היחידה במקרא, בהקשר של ההבטחה של ה' להגר, שפחת שרה: "הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֵךְ, וְלֹא יִסָּפֵר, מֵרֹב." (בראשיתטז 10 )

"... בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים..."  המילה "עצב" משמשת במקרא לא רק בהוראה של "צער". במקומות רבים במקרא, המילה "עצב" משמשת בהוראה של "אל". " עֲצַבֵּיהֶם, כֶּסֶף וְזָהָב; מַעֲשֵׂה, יְדֵי אָדָם." (תהילים קטו פס' 4.)

כלומר- אישה, את תלדי בנים, ב"עצב"- כלומר, באלוהות. ביכולת אלוהיות. כאשר חוה תלד בפרק הבא את בנה הראשון, היא תביע  בעצמה את תחושת האלוהות שמפכה בה:  " וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן, וַתֹּאמֶר, קָנִיתִי אִישׁ אֶת-ה'". בתנ"כית:  קניתי את= יצרתי עם. כלומר, האדם עשה את העבודה הטכנית, אבל האישה מרגישה שהיא ואלוהים עשו ילד, שיש לה יכולות בריאה אלוהיות. בעצב, באלוהות, תלדי בנים. זה לא עונש, זאת הבטחה.

וכך גם חז"ל :" : "שלושה שותפים יש באדם, הקב"ה אביו ואמו..." (קידושין ל, ב).

עונשה היחיד של האישה, בעיני, באותו פסוק, הוא "... וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ." כתיקון, מבחינת הטקסט, למצב הראשוני, בו האדם, כמי ששמע את הצו האלוהי, היה צריך להוביל את העניינים, ולא להתפתות אחר האישה. (לא ניכנס כעת ליחסי גברים נשים, על אף שאפשר).

ועם כח הילודה האלוהי שניתן לאישה- חייב לבוא גם המוות. כפי שאמר ה' בפרק ב, כאשר הציב את האדם מול העץ: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת".  

המוות, הוא משמעות הילודה עבור האדם: "... עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב" (פרק ג פס' 19).

אי אפשר הכל.

חלק נוסף בדברי אלוהים לאדם, הוא מה שאנחנו רגילים לקרוא כ"קללת האדמה":
"יז
וּלְאָדָם אָמַר כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם ...." (פרק ג פסוקים 19-17)
וגם כאן, אני מבקשת לטעון שאין כאן עונש. אלא דאגה והבטחה של אלוהים לאדם. על אף המוות, ועל אף החזרה אל האדמה, ועל אף ה"מעילה" בתפקיד השמירה על גן העדן. האדמה אמנם ארורה, אבל היא כן תצמיח לך. אל תדאג, אתה תאכל לחם. אמנם כבר לא לקט, אמנם בזיעה, אבל יהיה לך איך לפרנס את אשתך (שמעתה אתה מכנה "חוה"- אם כל חי) ואת הילדים. אתה לא נשאר לבד, גם לא כשאני מגרש אותך עוד רגע מגן העדן. העבודה הקשה היא לא עונש. היא תוצאה של האכילה והגירוש העתידי מגן העדן, אבל היא גם הבטחה, שתהיה עבודה, תהיה פרנסה. יהיה אוכל. וגם כאן, האל שותף : "... בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:" (פס' 17). גם ביבול מהאדמה, מהפרנסה, יש מימד של "עצבון" במובן המעורבות האלוהית.

טיול ארוך טיילנו: פתחנו בסוף סיפור גן העדן- בפסוקים שקראנו תחילה כעונשים קשים, חזרנו לתחילתו- ולאט פתחנו את האפשרות, שאולי הכל היה מתוכנן, ואולי הלידה והמוות, אנם עונשים, אלא תוצאות. ולא רק זאת, אלא שהתוצאות הן אולי הבטחות, ודאגה אישית של אלוהים לכך שיהיה בסדר.
שיר מופלא של דייויד גריי לשבת. אולי זה מה שאמר אדם לחוה? עזבי אותך מגן העדן, בואי איתי, יהיה בסדר. נהיה לבשר אחד.
Sail away with me honey
I put my heart in your hands
 

2 comments:

  1. מדי פעם אני נכנסת ומנסה ללמוד משהו חדש.
    סורי, פרשנות שמושקעת בה יותר מדי כזה כאילו צחוקים מאשר משהו חכם ועמוק

    השבמחק
  2. כמו תמיד נויה שנונה מסבירה נהדר מלא עומקים ותובנות נהדרת .

    השבמחק