מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום שישי, 19 באוקטובר 2012

פרשת נח. אם נשרוד את המבול.


פרשת השבוע. פרשת נח. היה מבול.
השבוע,  מבקשת  לכתוב על מעשה בקשת בענן. מעשה שהיה.
ובכן, מעשה שהיה כך היה, ואם לא ממש כך היה- שיהיה.
לפעמים השמיים מחייכים אליך, לפעמים בוכים עלייך, בלי סיבה גלויה, ברורה, או מובנת.
לפעמים, אדם בינו לבינו יודע טוב מאוד על מה ולמה מוטחות עליו טיפות כבדות, ולפעמים- גם אם יפשפש במעשיו לא ימצא רבב. ולפעמים, לפעמים יש מבול בגלל רצון האלים, ולא בגלל חטאי האדם. (צילום: זהבה סער, מסע 2 מאגמה צ'לנג' לארמניה. ספוילר)
בקיץ האחרון, לא ידענו.

המסע הראשון שהדרכתי הקיץ בארמניה עם חברת מאגמה צ'לאנג- מושלם. מה זה מושלם? מעבר להרי המושלם. האנשים, הצוות, המסלול, מזג האוויר, האווירה. מושלם. יש בארמנית ביטוי לימים בהם מזג האוויר נפלא , ימים בהם אפשר לראות את הר אררט מכל מקום ."יום פתוח" הם קוראים ליום שכזה. שהראות נפלאה והפסגה רחוקה אך מחייכת. "יום סגור", כפי שאפשר להבין, הוא יום שהראות רעה וקשה ואין אופק. ואין אררט. למה זה חשוב? כי הר אררט, שנמצא היום בגבולות תורכיה, היה שייך בעבר לארמניה. הוא הסמל של ארמניה, הוא התקווה, הוא הברנדי, הגאווה, הוא ההיסטוריה, העתיד, הוא האהבה, הוא התשוקה, הוא הגזל, הוא התקווה. וכל המסע, היו ימים פתוחים.

במסע השני, נסגרו עלינו הימים. השמיים התקדרו עלינו. את מסלול השטח ביטלתי בגלל שנהיה בוצי ומסוכן, את הזמן הכיפי בשוק, בילינו מתחת גגונים מחכים שהגשם ייפסק, את ארוחת המלכים שהכינה המנהלה בשטח- אכלנו צפופים עומדים במעילים, תחת גזיבו, מלקטים אורז ודגים. את לינת השטח שהייתה מתוכננת למחרת- העברנו למלון- אי אפשר עוד לילה באהלים... הכל רטוב... מבול. טעינו? חטאנו? עונש? אולי לא הכל סובב סביבנו. אולי פשוט יורד מבול.

למחרת, הנקודה הבאה במסלול המתוכנן- נסיעת שטח להר ארגץ, הר געש לא פעיל, הר הגבוה ביותר בארמניה, הכי קרוב שאפשר להגיע לקו הגובה של אררט. כמעט לגעת. למעט הגבול. אנחנו מתחילים לעלות. שלג סותר בג'יפים. קר. גשם. להמשיך? ננסה עוד קצת, האבנים כאן סוגרות על השלג. אם נראה שמסוכן – נחזור. לא כל פסגה היא הפסגה שלך, צריך לזכור. המשכנו, השלג נרגע והתחיל מעט להתבהר. צריך לשמור על מתח נהיגה, אבל גם על קצב, כדי שנספיק להגיע לפסגה ולחזור באור. מתחיל להראות אפשרי. הנשים נוהגות נפלא ומצב הרוח, כמו הגובה שלנו- מתרומם. במכשירי הקשר הנשים מפנות אחת את תשומת לבה של השניה לרוכבים הבודדים, הדוהרים על סוסים לצידנו ומנפנפים לשלום. כפר יאזדים (יוצאי איראן) מחייכים אלינו, אנחנו יורדים להצטלם ולנסות לפטפט באיראנית, חוזרים מהר לג'יפים כי קר ושלג וגשם טורדני. ממשיכים לטפס. מסוכם על כולם- שאם נהיה מסוכן ולא עביר- חוזרים. לא כל פסגה היא שלנו. צריך לזכור.

אולי הפעם דווקא כן. הגענו לפסגה. הכל קפוא. שלגים קטנים יורדים עלינו. אין סיכוי לראות את אררט.  יום סגור. סגור. כפי שזה נראה אין סיכוי גם שמישהו יצא מהג'יפ. זהו? לרדת? לחזור? השקית עם הברנדי אררט שהכנו לפסגה מחייכת אלי. אני קורצת לה בחזרה. היא ואני מסכמות שלא קר. לא קר. אני מודיעה במכשיר קשר שלא קר. תנשמו מהבטן. לא קר. ועכשיו נצא כולנו, מצטופפים בתוך הקור למעגל מחבק וחם. השלג מלטף את הפנים. שלוק ברנדי אררט לכל אחד. לא קר. אין סיכוי לראות את אררט. היום סגור, הלב פתוח.
נכנסו מהר חזרה לג'יפים. הסתובבנו כדי לחזור.

ואז היא באה. יפה ואצילית מולנו. חד פעמית. מה רומזת? אולי לא לנו. אבל היא שם.
הקשת הכי יפה בעולם.
במקרה או שלא במקרה היה איתי ספר תנ"ך. קראתי אל תוך מכשיר הקשר, ומקווה לחשוב שאל הלבבות, אל השמיים, אל הקשת, אל הנופים והפסגות:

 ח וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-נֹחַ וְאֶל-בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר ט וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת-זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם י וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ יא וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא-יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם יג אֶת-קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ ידוְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן טו וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר טז וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ יז וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-נֹחַ  זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ 

וזה מעשה שהיה, כך פחות או יותר, היה.

מבול של רונה קינן, לא מפסיק לרגש ולדייק. בפרשת נח ובכלל.

אם נשרוד את המבול הפעם, 
כל חיוך יהיה שונה, נגוע. 
אם אחזור על זה עוד ועוד ועוד 
תשארי עשרים שנה או עד סוף היום. 
למדנו לחכות ולוותר ואיך להיזהר, מכל מילה 

והכל יקפא פתאום 
אם יהיה לנו רגע לעצור בפינת רחוב 
לחבק ולעזוב 
כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות 
לאהוב פחות. 

בחיוך פרוע עוד אבוא לגבות חובות 
לשבור חומות ולהאיר אותך 
למרות שאין דבר שלם יותר מהכאב שמתנגן 
בשיר אחר
והכל יקפא פתאום 
אם יהיה לנו רגע לעצור בפינת רחוב 
לחבק ולעזוב 
כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות 
לאהוב פחות. 


2 comments:

  1. וואו! כבר שמעתי בע"פ...אבל את כותבת כל כך יפה.
    מרים

    השבמחק