מחשבות על סוכה. על לב. על בית.

מחשבה ראשונה

השנה עברתי דירה- מבית שמאוד אהבתי לבית שלמדתי לאהוב. עברתי בחודש שמיני. כשאני כולי נראית כמו בית. כדי להיות יותר קרובה לאבא של עומר, כדי להיות יותר קרובה לפארק, כדי שיהיה אור ומעלית וחניה ותחושת מוגנות. כדי שהיה בית. כל כך אהבתי את הבית הקודם שלי. קרוב לים. קרוב לשוק ולחומוס. קרוב לחיים הקודמים שלי. ונורא לא רציתי לעבור. וחברים ומשפחה עזרו לי לארגן ולעבור ולסדר. והייתי ועדיין  מלאת תודה.  אבל לא היה לי קל. ולא הרגשתי בבית. מתי התחלתי לאהוב את הבית החדש? ברגע שבאתי עם עומר מבית החולים. התיישבתי על הספה, כשהוא על הידיים שלי. והתחלתי לבכות והרגשתי בית.

מחשבה שניה

חג סוכות חל חמישה ימים אחרי יום הכיפורים. יום הכיפורים הוא יום של חשבון נפש. בין אדם לעצמו. בין אדם לאדם. בין אדם לאלהיו. לוח השנה אינו שיר, אני יודעת, ואינו נקבע לפי תהליכים בנפשו של אדם. אבל אנחנו משרטטים את קווי התובנה כדי ליצור קו מתאר של גבולות ההבנה שלנו את העולם, את עצמנו. אז אני חושבת: אולי אפשר לעשות סוכות ולצאת מהבית מבלי לפחד, רק אחרי שעשינו חשבון נפש. רק אחרי שאנחנו הבית של עצמנו. הקירות, הרצפה, הדלת, החלונות והכורסא. רק אחרי שאנחנו החברים והמשפחה של עצמנו. רק אחרי שאנחנו בשלום עם עצמנו, רק אז אפשר לצאת החוצה ולנדוד בלי פחד.

מחשבה שלישית

אם נסתכל על החגים בלוח השנה העברי, נראה שלכל חג יש אחת או את שתי הסיבות הבאות: סיבה אחת – היסטורית- כזכרון לאירוע מסוים בהיסטוריה (לדוגמה פסח- זכרון ליל הפסח ביציאת מצרים) וסיבה שניה- סיבה ערכית  שהיא מעגלית (לדוגמה בפסח- חג חירות יצירת מצרים).

גם בחג סוכות, יש את שני המימדים. זיכרון של אירוע היסטורי- ויקרא כג :" מב בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח, בְּיִשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת.  מג לְמַעַן, יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם"

וגם את הסיבה  הערכית – של אמירת התודה על הקציר, על היבול – שמות כג :" שָׁלֹשׁ רְגָלִים, תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה.  טו אֶת-חַג הַמַּצּוֹת, תִּשְׁמֹר--שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי-בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם; וְלֹא-יֵרָאוּ פָנַי, רֵיקָם.  טז וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ, אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה; וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְּךָ אֶת-מַעֲשֶׂיךָ מִן-הַשָּׂדֶה"

מעניין לראות, שהסיבה ההיסטורית, היא בסיטואציה של הנדודים, של היעדר הבית, של המעבר ממקום למקום. הארעיות.  ואילו הסיבה הערכית, היא בסיטואציה של החיים בארץ ישראל, של הקביעות, של שגרת החיים. הקבע.

זיכרון הארעיות והתודה על הקבע. והנה- בחג סוכות- אנחנו הופכים את סדרי חיינו. הבית הקבוע – הופך לארעי, והבית הארעי- הסוכה- הופך לבית הקבע. זיכרון הקבע והתודה על הארעיות.

ויש בזה משהו משחרר- להפוך ולערער.

מחשבה רביעית

אשרי מי שיכול לצאת מהבית לבית ארעי ולקיים את מצוות החג. כי יש מי שאין לו בית. את חג סוכות כולם מצווים  לחגוג. גם הנזקקים שאין להם תבואה, אבל הם חלק מהקהילה. כי יש מי שאין לו יבול והצלחה. ובאחריות מי שיש לו- לדאוג לנזקקים. זה חג של "הקהל" – של הזמנת הציבור לקריאה בתורה. זה חג של אושפיזין, של אירוח. כי יש מי שאין לו ציבור וקהילה. זה חג של ארבעת המינים – שיש בהם מגוון והשלם יוצרים את השלם. ובלי הערבה, שלכאורה אין בה דבר, גם האחרים אינם "שלם". בלי ציניות. אחרי ההתכנסות של יום כיפור והסליחה- זה חג של רוחב לב בין אדם לאדם. בין אדם לעצמו. הקרובים והרחוקים והקרובים. זאת התרומה, זאת העשיה למען מי שאין לו (כסף/בית/אושר/בריאות/יכולת) זה החיוך הקטן שעושה את ההבדל, זאת התודה, זאת ההזמנה, זה המבט. זאת השתיקה והיכולת רק לרגע לראות את האחר ולא להיות נורא צודק  כל הזמן. זה לצאת החוצה מהבית ולעשות בית חדש בחוץ, כי אני לי בית. וולהזמין אנשים, בלי פחד, כי הבית יכול לגדול ולהתרחב כמו הלב, כל הזמן. וכשיש לאדם את עצמו ואנשים חברים ומשפחה סביבו - בשמחה ובצער. זה הבית. זה לשמוח במה שיש ולהגיד תודה. תודה.