מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום שישי, 25 ביוני 2010

פרשת השבוע שלי- פרשת בלק



היום מציינים 4 שנים לחטיפה של גלעד שליט. פדיון שבויים היא מצווה מרכזית ביהדות. את הניסוח החזק ביותר, מצאתי בשולחן ערוך: כל רגע שמאחר לפדות שבויים, היכא דאפשר להקדים- הוי כאילו שופך דמים.

פרשת בלק, במדבר כב 2- כה 9.
(בתמונה: אתונו של בלעם, רמברדנט ויין ריין, הולנד, 1606- 1696)

תמצית הסיפור:

בלק, מלך מואב, מפחד מישראל ופונה לעזרה
מלך מואב, בלק, מפחד מישראל המתקדמים לעברו. בלק פונה אל נביא, קוסם מפורסם באיזור- בלעם. הוא פונה בלעם כדי שיקלל את ישראל. מה כוחו של בלעם? במה הוא טוב ובמה הוא מפורסם? כנראה שהוא נביא בינלאומי, שיש לו כוח לקלל ולברך ולחולל בדבריו מציאות: "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" הנביא בלעם מסכים לעזור לבלק. בלעם מתייעץ עם אלוהים. אלוהים אומר לבלעם לא- מלך מואב לוחץ מצידו ודורש שכן- ובסופו של דבר בלעם
הולך- אך מחוייב להישמע להוראות אלוהים.


בלעם ואתונו הולכים בדרך, ותפתח האתון את פיה...
בלעם עולה על אתונו ומתחיל להתקדם לכיוון ישראל. והאתון מתנהגת מוזר- נוטה מהדרך, לוחצת את בלעם לקיר. מה יש לה? בלעם מתעצבן ומכה אותה. ואז האתון פונה אל בלעם ושואלת אותו למה הוא מכה אותה.
לנו זה מוזר- אתון שמדברת- אבל אנחנו חיים באיזור סיפורי בו משה, בפרק הקודם, נענש כשלא האמין ביכולת שלו להוציא מים מסלע בדיבור- כלומר הנס הוא חלק מהסיפור. כמו שלא נתפלא שיש גלימות היעלמות בהארי פוטר. אלה חוקי הסיפור.
אז האתון שואלת אותו למה הוא מכה אותה ובלעם עונה לה- את מציקה לי ואם הייתה לי חרב היתי הורג אותך. האתון בתשובה- עונה תשובה נהדרת- אני האתון שלך, למה אתה לא סומך עלי? אבל מה שהאתון יודעת ואנחנו יודעים ובלעם לא יודע- זה שמול האתון עומד מלאך ה' ושהיא רואה אותו, ואילו בלעם עד לשלב זה של הסיפור- לא רואה מה שהאתון מצליחה לראות. הוא לא יודע. לפתע מלאך ה' נגלה ומשביע אותו שהוא יגיד לישראל – רק את מה שה' ישים בפיו.



בלעם מול ישראל- מברך או מקלל?
ואכן כשבלעם עומד מול ישראל – ואויה! במקום קללות יוצא מפיו רצף של ברכות. כמובן- בלק כועס- הרי לא לשם כך ביקש מבלעם שיבוא- ואמרתי לך, אומר בלעם לבלק, שני אעשה מה שאלוהים אומר לי לעשות. לא בשליטתי. אבל אשר בורך בורך ואת הברכה אין להשיב. בסיומה המוזר של הפרשה המוזרה, המצלמה חוזרת לעם ישראל. ישראל מתחילים לזנות עם בנות מואב - אותו מואב שבלק, המלך שלהם, שלח את בלעם. בלק חשש מפני כיבוש- והנה ישראל מתחילים לשכב עם בנות מואב- סוג של כיבוש. ולא בציניות. הערבוב הזה, לא רצוי גם באג'נדה של ישראל ופורצת מגיפה בישראל. פנחס, נכדו של אהרון, הורג לעיני כל העם את הגבר מישראל ואת האישה המדיינית בעת המעשה וכך נעצרת המגיפה. וזאת הפרשה.


הרהורים ומחשבות...
הסיפור מוזר ומעלה שאלות כמעט בכל מימד- סיפורי, תיאולוגי, סמלי, לאומי. עד כדי כך מוזר, שחזל מציינים שמשה כתב את כל התורה ואת פרשת בלק. והרי פרשת בתוך התורה- אבל יש לציינה שהיא מיוחדת או שהיא חלק- יש צורך לציינה.
קראתי הרבה ולא הבנתי. אבל אני רוצה לשתף במחשבה אחת. על שני כיוונים מנוגדים בפרשה.


הכיוון האחד- הנחרץ. הדיכוטומי. אולי אפילו השולט. בלעם- מה שהוא מברך – ברוך. מה שהוא מקלל- מקולל. שחור ולבן. ובדברי אלוהים לבלעם- אתה לא יכול לקלל את ישראל כי במהותם הם מבורכים לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא. יש דבר שהוא כזה ולא יכול להשתנות. גם לא במילים. הנחרצות של בלעם בדבריו לאתון- הייתי הורג אותך. את שיאה של הנחרצות, אפשר לראות באפיזודה האחרונה של הפרשה- כאשר פנחס הורג לעיני כל את הגבר מישראל ששוכב עם המואביה. מילים נחרצות, מעשים נחרצים, הבדלות נחרצות, אלימות מבטלת שיש בה סכום אפס- או ישראל או מואב, או ברכה או קללה, אני או אתה.

הכיוון השני- המהסס, הבודק, המערער, הכיוון שלוקח בחשבון את האפשרות הנוראה- שאני לא יודע. בלק חסר אונים מול ישראל ומבקש עזרה מבלעם. בלעם שמבקש להתייעץ עם אלוהים לפני שהוא עונה ומקבל על עצמו את המשימה. הסצינה המופלאה בה האתון רואה דברים שבלעם לא רואה, שהוא לא יכול לראות ונותנת לו שיעור בצניעות, באמון, בלסמוך אחד על השני. אני האתון שלך, שכחת? על מי אתה מאיים? ואפילו- המניפולציה עלינו, הקוראים- הצגת האתון המדברת כדבר הטרוויאלי ביותר בעולם. דווקא חיה, דווקא, אתון, דווקא מדברת- היא נושאת המסר בסיפור? בפעם האחרונה שנתקלנו בחיה מדברת זה היה בגן העדן וזה היה די מזמן. מניפולציה ספרותית שמערערת את הקונבנציות, את תיאום הציפיות שלנו עם הסיפור. הכיוון הכי לא צפוי בסיפור על מלכים, נביאים, אלוהים ברכות וקללות.


אז מה המסר? מה הלקח? איך יודעים מתי להיות נחרצים ומתי לתת לספק לערער אותנו?
אין פה לקח. רק נקודות למחשבה. כמו שכתוב בקהלת: א לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם
יתר על כן- דומתני כי אין סתירה בין הספק לבין הבטחון. לפי דקראט- מטיל הספק למרחקים ארוכים, אני חושב משמע אני קיים. לפי הרבי מקוצק- אין שלם מלב שבור. הסדק, הערעור, הוא חלק מתוך השלם. לא במושגים של חוזקה וחולשה. לא במושגים של זמן- מתי כך ומתי אחרת. אלא בד בבד. לטעות ולצדוק באותה הנשימה.

תגובה 1:

  1. איזה יופי! מזדהה מאוד עם הפיסקה האחרונה, בבחינתה את התנ"ך ובעיקר את החיים.

    תודה רבה:)

    השבמחק