פרשת כי תצא - בשבח החמלה

פרשת השבוע- פרשת כי תצא.
(דברים כא 10 - דברים כה 19)

כמה עניינים יש בפרשת השבוע! מודה שממש קשה להחליט במה להתמקד. איזה מזל שקוראים את הפרשות בכל שנה.
ולכן גם אם אתמקד השנה בדבקר אחד, יש את שנה הבאה לנושא אחר....

אחד העניינים הקשים פרשה בעיני, הוא נושא היחס לעמלק.
בסוף הפרשה יש ציווי חד משמעי למחות את זכר עמלק. מה פירוש "למחות"? להרוג, להשמיד.
רגע.... על מה ולמה? "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם...." (דברים כה פס' 14)

טוב, אז בואו ניזכר...
בספר שמות יז, מוספר על עם ישראל שזה עתה יצא ממצרים. בתחילת הפרק- סיפור מי מריבה, שם העם צמא למים ומתלונן בפני משה, משה מכה בסלע ויוצאים ממנו מים. מיד לאחר מכן, עמלק, שהיו שבט נוודים, תוקפים את ישראל. כאן התמונה המוכרת שמשה מרים את ידיו וישראל מנצחים. בתום , האירוע, מופיע צו: " ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמיים" (שמות יז פס' 14).

כלומר, הצו בספר דברים, הינו יישום של צו נקמה שניתן בספר שמות. מדוע הנקמה היא קשה כל כך? של השמדה מוחלטת? פרשנים מוצאים בכתוב בספר דברים סיבות לחומרת צו הנקמה:
" ...אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ [...]"
רש"י מדגיש את עניין העיתוי. הרי עמים אחשרים שתקפו את ישראל (דוגמת הפלישתים) לא צוו להשמדה מוחלטת. רש"י מדגיש את הסיטואציה שבה עם יוצא מעבדות,נודד במדבר ולא מתוך עמדת כוח, לא מתוך יכולת להשיב מלחמה, כריבון.
המלב"ים מדגיש את היעדר ההצדקה למתקפה. ישראל היו עייפים ויגעים, צמצאים ואבודים. מה ש לתקוף אותם? מה הסיבה? אמנם, גם עמלק היו שבט נוודים, ואולי ישראל נתפסו כשבט נודד מאיים, אבל... תראו את ישראל.... עיפיים ויגעים...

סביב עמלק נקשרו סיפורים נוספים- דוגמת סיפור שאול בקרב המסופר בשמואל א טו, בו שאול אמור היה לקיים את הצו של השמדת עמלק ולא עשה כן. עוד עמלקי- המן הרשע, ממגילת אסתר, המיוחס לזרע עמלק.
אבל עדיין- מה מצדיק את הצו המוחלט, האכזרי, הבלתי מתפשר להשמדת העמלק? כבר במפגש הראשון עם עמלק, בספר שמות, ניתן צו לנקמה. וספר דברים מצווה לזכור. אותו "זכור" יפה וענוג של שבת. מה קרה? מאיפה האכזריות הנוראה הזאת? עד כדי כך שצריך לפטר את שאול המלך מתפקידו כשהוא חומל על המלך ועל הצאן? ה' רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד- שאמנם נוקם שילשים וריבעים- אבל- לא די?

קשה לי עם הצו הזה. קשה לי מוסרית- הצו להשמדה מוחלטת, גורפת, של עם. קשה לי תדמיתית; אני לא יכולה לומר דבר להגנת צו כזה. ואני אוהבת להרגיש קרובה ולהיות יכולה לייצג. גם אם לא להסכים.
חיפשתי הרבה, אני מודה, עד שמצאתיאת הפירוש של הרש"ר הירש:

"עמלק התקיף את החלשים שבחלשים... החולשה לא עוררה בלבו רחמנות וחמלה אלא היא גֵירְתָה בו את יֵצֶר ההתעללות הגסה והלעג... אל תשכח דבר זה: אם יבוא יום ותרצה להידמות [להיות דומה] לעמלק... ותבקש [תחפש] הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות [לאנשים]. אם יבוא יום ותבקש להסיר מלבך את תפקידך ואת שליחותך כישראל, שקיבלת על עצמך בקרב האנושות."

במילים פשוטות:
אנו מצווים להשמיד את יצר הבריונות שבנו. את הרגע הזה, שאנחנו מזהים חולשה, רעב, צמא, קושי אצל האחר. ובתזמון הגרוע ביותר, בלי שום סיבה – אנחנו מתקיפים. במילה, במבט, במעשה. שיכולים להזיק ולפגוע בנימים דקים מאוד של הנפש. נכנסים במלוא העצמת הרוע, שנובעת, בסף הכל, מחולשתו של האחר. ולא מתוך מעשה טוב, תבונה או חוכמה שלנו. הרש"ר הירש מייחס זאת להיבט הלאומי. אני מייחסת זאת להיבט האישי. הרי חולשות, פגמים, גמגומים, טעויות של אנשים לצידנו אנו רואים כל הזמן. אגב, גם לנו יש כמה. לא צריך להעיר על כל דבר, לא לבעוט בהנאה במי שחלש וכרגע קשה לו.... הרי בהנפת יד הוא גיבור. כולנו, לפעמים, רעבים, עייפים, צמאים. לכן, זו היא קריאה לחמלה כלפי האחר.


ואולי ...אני מרהיבה עוז ומעיזה לצעוד אפילו צעד נוסף בפרשנות. אולי להפסיק להיות בריונים כלפי עצמנו. אולי להפסיק להיות אלימים כלפי עצמנו. להפסיק להיות ביקורתיים, מחכים לעצמנו בפינה, תופסים את עצמנו על חם. קשים עם עצמנו באופן שלא תמיד מאפשר ליצור, להתקדם, להתגמש, לתקן, לנשום, לחיות. הרי טעויות- אנחנו עושים כל הזמן. ומי שלא עושה לא טועה- ומי שלא טועה, טועה ובגדול.... אולי הקריאה היא לחמלה כלפי עצמנו.

הערה מתודולוגית: הדיון בפרשת השבוע התחיל סביב נושא השמדת עמלק. גם "השמדה" שזה משהו רע. גם "עמלק"- לא אנחנו. קולקטיב שאנחנו אפילו לא יודעים היום מי הוא.
איך הגענו לסיום חיובי ולדבר על עצמנו? לוקחת אחריות מלאה.

הערה נוסטלגית: מצורף השיר ששינה את חיי, בהקשר זה. שיר שנותן מכה בראש ובלב בדבר חמלה.



שתהיה שבת שלום, מלאת חמלה, רכות, קבלה של עצמנו ושל אחרים,
נויה
מוזמנים לקרוא, להפיץ, להגיב.