הצניעות המתחייבת מצד הכובש-למניעת רסיסים בישבן

הצניעות המתחייבת מצד הכובש- למניעת רסיסים בישבן

 

פרשת עקב  (דברים פרק ז' 12 - י"א פסוק 25).

חלק מנאומו הארוך של משה לקראת הכניסה לארץ. 

הכניסה לארץ מחייבת התמודדויות שונות וחדשות מצד עם ישראל.

ראשית- רכישת בעלות על האדמה. מה הבעיה, הארץ מובטחת, לא? בטח, רק שבינתיים שומרים עליה עמי כנען, לא ממש מעודכנים בזה שהארץ שלנו, והם לתומם גרים בה.

ספר יהושע, יציג שתי גרסאות לרכישת בעלות של ישראל על הקרקע. גרסא אחת- הירואית, של כיבוש, מלחמה ונצחון מוחץ של ישראל את עמי כנען. גרסא שניה, של התנחלות. כלומר של ישיבה במקומות בהם היה מקום, על חורבות ישובים קודמים.

 

התמודדות שניה הנדרשת מעם לקראת הכניסה לארץ היא עבודת האדמה. למה התמודדות? תשאלו את אנשי העליות- כי  זה לא קל ולא מובן מאליו שהאדמה מוציאה פרי. בטח ובטח לאנשים שהלכו במדבר וניסיונם החקלאי מסתכם בליקוט המן בכל בוקר. 

התמודדות שלישית, היא קונספטואלית- הבנה שהנה הגעת הביתה. ההבנה שמעכשיו אינך עבד אלא ריבון, שמעכשיו אינך נווד ופליט אלא בעל בית.

 

והנה בקלות- הופך אדם מנווד, פליט חסר בית, רעב ונמלט- לבעל בית, כובש ושבע. 

 

וזה מסוכן, תחושת האדנות. פתאום האויב הוא רסיס בישבן, ואנחנו אלופי ההייטק ואור לגויים ומציון תצא תורה ואני ואפסי עוד וכו'. 

 

פרשת עקב מניפה את דגל הצניעות מעל ראש העם. ומזכירה כמה תזכורות חשובות למי שרואה את עצמו אדון וריבון על אדמה, לא כל שכן כובש.

וזה לא קשור לאמונה באלהים. זה קשור לתכונת הצניעות, ליכולת להוקיר תודה על מה שיש, להבין שאנחנו אחראים לגורלנו, אבל לא שולטים בו.

 

כמה טיפים של צניעות מהפרשה: 

 

1. לזכור את הדרך הקשה, וכמה לא מובן מאליו להגיע ליעד: 

 

ב. וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו אִם לֹא:

 

2.לדעת להוקיר את המקום בו חיים:

 

ח. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:

 

3.  לדעת שבסוף האכילה והשובע- יש לברך ולהודות:

י. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:

 

4.לא לטעות ולחשוב שרק בזכות הכח שלנו נצחנו:

יז. וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה:

יח. וְזָכַרְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה:

 

5.לא לטעות ולחשוב שבידינו כח אינסופי:

יז. וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה:

יח. וְזָכַרְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה:

 

6. לא להתנהג כריבונים, עריצים חסרי לב ביחס לגרים:

יט. וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

 

7. את כל הטיפים האלה, את המילים המזהירות מפני שאננות, שחצנות, עריצות-

יש לזכור ולשים קרוב קרוב-בלב, לנגד עינינו, בשכבנו ובקומנו: 

 

יח. וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם:

יט. וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:

 

זה נכון בעיני גם בהקשר הלאומי וגם בהקשר האישי.

וזה לא קשור לאלהים ולאמונה, אלא לבני אדם. 

דווקא מי שיש לו - צריך לנהוג בצניעות, בחמלה, בתודה.

חוסר הצניעות ביחס למקום, ביחס לאנשים אחרים, מביא לניכור, לבריונות, לאלימות, לחוסר שוויון מהותי. 

מביא לשאננות, לחוסר זהירות, לאובדן.  

דבר אינו מובן מאליו.

צריך לזכור תמיד כמה שבירים אנחנו.

 

nothing comes from violence and nothing ever could

For all those born beneath an angry star

Lest we forget how fragile we are

 

שבת שלום

שבת חזון. השנאה הזו... לא בחינם. עוד תעלה לנו ביוקר.

השנאה הזו... לא בחינם. עוד תעלה לנו ביוקר.

את ששת השבועות האחרונים אני מבלה לשמחתי בהנקה, בהתחלה, בטיולים עם העגלה, ובעיקר בהתפעלות באהבה ובתודה על הפלא הגדול שילדתי- עומר. עטוף ברחמים היה תשעה חודשים, וכעת אני מנסה להמשיך ולעטוף אותו. בבגדים חמודים, במנגינות מתוקות, בצעצועים, במשחקים, בהגנה מפני השמש. ואני אוהבת אותו אהבה גדולה ואינסופית, ומוקפת באהבה של משפחה וחברים. אהבת חינם שמורעפת עלינו. קן רגוע ומוגן של גידול הגוזל שלי.

אולי משום חופשת הלידה- אני רואה יותר טלוויזיה ויותר עוקבת אחר החדשות. כמה חד הפער בין המתיקות של העולם של עומר לבין העולם שבחוץ! אוי ואבוי! ככה זה היה תמיד?! אני לא חושבת. אולי אני חשופה יותר? אולי אני רגישה יותר? ואולי בתקופה האחרונה משהו השתנה- בפוליטיקה, בקשיים הכלכליים, במיסוי, בחשיפה של עוולות אלימות ומין, בתחושה היומיומית שמשהו פה לא תקין, משהו פה לא הגיוני. הרבה שנאה, קושי, כעס, קצוות חדים, אלימות עד אובדן צלם אנוש.  זה רק אני או שהמציאות השתנתה, או שחשיפת המציאות השתנתה? ...לעולם הזה עומר יגדל?

ביום שלישי בשבוע הבא,  מציינים את יום חורבן בית המקדש- יום ט באב. (כזכור, היו שני בתי מקדש. הם נחרבו פלוס מינוס באותו היום- ט באב, במרחק של שנים- בית המקדש הראשון נחרב ב 586 לפני הספירה בידי הבבלים, ובית המקדש השני נחרב בשנת  70 על ידי הרומאים.  חז"ל החליטו לאחד את שני ימי הזכרון כדי לא להכביד על הציבור בצומות)

כל אחד יכול לקחת את היום הזה למקום שהוא רוצה. אחד- לא לתת לו משמעות. אחר- להפוך את היום הזה ליום המסמל את השאיפה לבנות שוב את בית המקדש. אחר- התחברות למשמעות הסמלית של היום. לפי חז"ל, בית המקדש נחרב לא בשל המלחמה עם הרומאים ולא בשל המדיניות הדתית- פוליטית שלהם. אלא משום סיבה פנימית- בשל שנאת חינם. אנחנו חרבנו לעצמנו את עצמנו.

השבת הזו – נקראת שבת חזון. מדוע? משום הטקסט של ההפטרה (ההפטרה- פסוקים מנביאים שחז"ל הצמידו לכל פרשה, ובכך שפכו עליה אור פרשני נוסף). טקסט ההפטרה בשבת זו הוא ישעיהו פרק א.

ישעיהו היה נביא שחי תקופה קצרה לפני חורבן בית המקדש הראשון, וכבר אז, בתקופת השליטה של האשורים, המצב בממלכת יהודה היה לא משהו, והוא מתלונן ונוסף בעם על ההתנהגות שלו. אפילו שור וחמור יודעים איך להתנהג עם בעליהם- ועם ישראל לא יודע איך הלתנהג?!

" ב שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי יְהוָה דִּבֵּר  בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי.  ג יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן.  "

 מעניין, האם הנביא נוזף בעם על כך שהם לא באים לבית המקדש? על כך שהם לא זובחים מספיק? נקרא:

 יא לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה

שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים

וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. 

יב כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי

מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי.....

יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. 

כן, כן, הבנתם נכון! הנביא מתחלונן כלפי העם שהם זובחים יותר מדי! אף אחד לא ביקש מכם לבוא כל כך הרבה לבית המקדש ולזבוח כל כך הרבה, ועוד חיות שמנות ומפוטמות כל כך! ה' שבע מכל אלה ואפילו שונא את זה! הסלידה של ה' מהמעשים האלה היא כה גדולה, עד כדי כך, שהנביא אומר שגם כאשר יבואו ישראל להתפלל, ולבקש בקשה כנה- ה' יתעלם: טו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ  יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. "

העסק מתחיל להיות מסובך. אם ה' לא רוצה זבח ופולחן עד כדי כך שהוא לא יקשיב ולא יקבל את תפילת ישראל- אז מה כן?! מה אמורים לעשות כד לרצות את ה'? הנה הנביא ממשיך ונותן הנחיות די מפתיעות:  

 טז רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי  חִדְלוּ הָרֵעַ. 

 יז לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה...."

 

ההתנהגות הרצויה על ידי ה', אינה פולחן, אלא התנהגות חברתית ראויה, מעשים טובים, התנהגות ראויה שוויוניות וצודקת בין אדם לאדם, שמירה על זכויות החלשים בחברה, לא דאווין של פולחן עשירים.

ואז, בהמשך דבריו, מתפרץ הנביא ומתאר את ההווה, את ירושלים, כפי שהיא נראית היום סליחה, אז, ומפנה אצבע מאשימה לא רק כלפי העם, אלא בראש ובראשונה כלפי המנהיגים:

כא אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים.  כב כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם.  כג שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם. ...."

 

אז מה לומדים מההפטרה?

כל אחד, מה שהוא מבין. מה אני למדתי?

-          אין משמעות למעשים חיצוניים ומופגנים של "אמונה"- מעשים המבוססים על עושר, על מעמדות.

-          כולנו נדרשים לצניעות, להתבוננות פנימה.

-          למנהיגים יש חובת אחריות על צדק, על שוויון. אסור למנהיגים לייצר ולהנציח פערים חברתיים וכלכליים- לא     כשהם "הון" ולא כשהם "שלטון"

-          לכולנו יש חובת אחריות על צדק, על שוויון, על אמת פנימית, על החברה בה אנו חיים.

לא לפחד מלאהוב ולסלוח. לשחרר. זה לא סותר את היותי "צודקת" נורא..

הרי במצב שלנו היום כל אחד צודק, וכל אחד פגוע, וכל אחד מחזיק באמת שלו בקנאות ולא רואה ממטר. אנחנו ממהרים להשתלח אחד בשני ולהיות צודקים נורא. והאמת שלנו חשובה יותר מהכל. יותר מכבוד האדם שמולנו, יותר מצלם האנוש שבנו. וכל האמצעים כשרים- מכות, מילים ותמונות בפייסבוק, שימוש בתקשורת. וזו חרב פיפיות לכל הכיוונים.

מי יהיה היום הנביא? מי יעז לקרוא בתמימות לאמת, ליושר, לצדק, לאהבת חינם? מי יעז להגיד שאולי גם האחר צודק, וגם אם לא- יש לו זכות קיום במרחב המשותף? מי ייקח אחריות על המילים, על המעשים, על המציאות שלנו? לא צריך אויבים, הרי במו ידינו אנחנו מחריבים לעצמנו את הבית שלנו, המשותף.

שבת שלום, לקראת עולם טוב יותר.

מִן הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים

לֹא יִצְמֵחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאַבִיב.

הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים

הוּא רַמוּס וְקָשֶׁה

כְּמוֹ חֲצֵר.

אַבָל סְפֵקוֹת וְאֲהָבוֹת עוֹשִׂים

אֵת הַעוֹלָם לְתַחוּחַ

כְּמוֹ חַפָרְפֶרֶת, כְּמוֹ חַרִישׁ.

וּלְחִישָׁה תִּשָׁמַע בַּמָקוֹם

שֶׁבּוֹ הָיָה הַבָּיִת

אֲשֶׁר נֵּחֵרַב.

(יהודה עמיחי, 'המקום שבו אנו צודקים')

 

ביצוע מרגש של יוני רכט ורונה קינן

 

פרשת שלח. בעזרת השם, ברור שכולם לוחמים. לא ככה?

פרשת שלח. בעזרת השם, ברור שכולם לוחמים. לא ככה?

 היום נדבר על שוויון בנטל ועל איך עובדים עלינו,  דרך פרשת "שלח". (במדבר יג 1- טו 41)

זכרונות מהצבא

מלחמת העצמאות – תש"ח, 1948. בצפת 1500 יהודים, מוקפים בכלמעלה מ 10,000 ערבים אויבים. באופן ניסי, פלאי, הצליח הפלמ"ח, בפיקודו של יגאל אלון, לשחרר את העיר. האגדה מספרת שרב העיר צפת אמר ליגאל אלון כך: " צפת נושעה בגלל מעשה ובגלל נס: המעשה היה שקהילת צפת קיימה תפילת מניין מתמדת מאז יציאת הבריטים… והנס היה שהגיע הפלמ"ח."

זיכרונות קטנים שלי...  אני זוכרת שכשהייתי בצבא, פיקדתי על חיילים עולים חדשים במסגרת חיל חינוך. עבדתי עם קבוצה של חיילים עולים מאתיופיה. היינו לקראת נסיעה לירושלים. עבורי- חלק מהנופים הרגילים בהם גדלתי כילידת הארץ. עבורם- התגשמות חלום של אלפי שנים. ובבסיס בכרמיאל התכוננו לנסיעה: במידע, בשירים, בתמונות, בקטעי וידאו (בכל זאת, לפני עוד מעט 20 שנה...), בסיפורים שלהם על הכמיהה לארץ, על המסע לארץ ישראל דרך המדבר וסודאן, בתפילות שעברו בין הדורות. והכל סביב ההתרגשות לראות בעיניים, אחרי שנים שהם ואבותיהם ואבות אבותיהם נשאו את הזיכרון, את "ירושלים של זהב".

והנה היום הגדול הגיע. נסענו לירושלים. והנה לפנינו במלוא הדרה: ירושלים. ירושלים של רמזורים, ופקקים, ואנשים שיש להם מה להגיד על קבוצת חיילים אתיופים ומפקדות נשים, ונחילי האנשים, והרחובות הלא כל כך נקיים... וביקור קצר בבית המשפט, ואחרות צהריים צה"לית באיזה דשא, ומצד ימין הכנסת, וזמן חופשי בכותל, ולספור שכולם חזרו, ואוטובוס שחם בו נורא, ופקקים בדרך חזרה לבסיס בכרמיאל.

איך היה שאלתי כשחזרנו לבסיס. "ירושלים של זהב" הם ענו לי בעיניים נוצצות. ירושלים של זהב. שום מציאות לא תהרוס את החלום, אז הבנתי.

ולפרשה....

בפרשת "שלח" משה שולח מרגלים לבדוק את הארץ. ארץ כנען. הארץ המובטחת. הארץ אשר אראך, כמו שאמר ה' לאברהם. הנה זה קורה, עוד רגע אנחנו שם. ארץ זבת חלב ודבש.

לאחר 40 יום המרגלים חוזרים... מדווחים: המצב על הפנים. מלאי תלונות על הארץ. עשרה מתוך המרגלים מספרים שאמנם הארץ גדושת פרי  ואכן זבת חלב ודבש ואף מביאים את אשכול הענבים המפורסם כהוכחה, אבל... מבחינה צבאית אין לנו סיכוי מול תושבי המקום. אין מצב.

אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. כט עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן.

ואז, מול עשרת המרגלים הפסימיים, קמים שני מרגלים אופטימיים- יהושע בן נון וכלב בן יפונה, שמנתחים אחרת את המצב ואומרים שכן אפשר לכבוש את הארץ. חדורי אמונה בתמיכה של ה' בעם, וביכולת של העם לנצח. מחזיקים בחלום ובאמונה מצד אחד, ונערכים לפרקטיות של המלחמה מצד שני.

ומשם ממשיך הויכוח- האם זו "ארץ אוכלת יושביה" או ש"נכול נוכל". אלה מושכים לכאן ואלה מושכים לכאן. ובאמצע- העם- שהתנפץ לו החלום. "ירושלים של זהב"? "זבת חלב ודבש"? כל זה התנפץ ברגע. העם שומע את דברי עשרת המרגלים ושני מהרגלים, וקצת מבולבל ובעיקר מפחד. ובשעת הבלבול והפחד- העם מתקפל ונסוג ומצטמקת אמונתו, ומצטמקת יכולתו להילחם, ומבקש לחזור למצרים כי מה היה לנו רע.

(בהמשך ה' מתעצבן רוצה להשמיד אותם, משה משכנע אותו שיירגע וה' נרגע ורק גוזר 40 שנות נדודים- שנה על כל יום המרגלים היו בארץ, כדי שכל מי שפקפק בו וביכולת של העם להיכנס לארץ המובטחת- ימות ויפסיק להוריד את המורל. אני זוכרת שבקורס קצינות, כשלמדנו על שיפוט צבאי היה סעיף האוסר על "זריעת בהלה וייאוש בקרב חיילים...").

מדוע משה שולח את המרגלים? קטן אמונה?

כל הסיפור הזה הוא סיפור מאוד מוזר. למה מלכתחילה משה שולח את המרגלים? ואם הם יגידו שהארץ לא משהו משהו- הוא יגיד טוב אז לא משנה ויחזור למצרים? לא משנה קבלת התורה,  לא משנה ים סוף, לא משנה, יציאת מצרים,  לא משנה 400 שנות עבדות, לא משנה ההבטחות שנתן ה' לאברהם יצחק ויעקב ?

נתחיל בזה, שזה בכלל לא היה רעיון של משה. אלא של ה'. פרק יג' פסוק 2:

"שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל..."

שימו לב- ה' נותן את הארץ לבני ישראל. זו הנחת היסוד. עכשיו תשלח אנשים. למה בדיוק?

עכשיו תורו של משה, ומשה מתרגם את ההנחיה של ה' לסדרת שאלות הכוונה למרגלים:

יז וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת-הָהָר. יח וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ מַה-הִוא וְאֶת-הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם-רָב. יט וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם-רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים. כ וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים

אם נקרא היטב את שאלות ההכוונה של משה- אין מדובר בשאלות כלכליות, בשאלות כדאיות, בשאלות בתחום החקלאות. אלא שאלות צבאיות- הערכת גודל הצבא של המקומיים, הערכת המבצרים והמחנות. ואפילו על שאלת החקלאות, מפרש רש"י :"אם יש בהם אדם כשר שיגין עליהם בזכותו"- כלומר- עד כמה יילחמו המקומיים על האדמות שלהם.

לא "האם" אלא "איך"

במילים פשוטות- משה שאל שאלות מודיעיניות של הערכה צבאית כדי לקבוע את ה"איך", וקיבל תשובות לשאלת "האם". שאלה שהמרגלים בכלל לא נשאלו. אין שאלה לגבי הכניסה לארץ. התבקשתם להביא מידע שיעזור לנו לתכנן את אופן הכיבוש.

הנחת היסוד של ה' ושל משה שה' נותן את הארץ לישראל. והתפקיד של ישראל הוא לכבוש אותה. לשם מכוון משה בשאלות שלו, לשם יכוון יהושע, אחד משני המרגלים שהיה אופטימיים,  בפעולות הכיבוש בעוד 40 שנה. (היה או לא היה זו שאלה אחרת). לא סתם יהושע הוא זה שהוביל את העם לכיבוש הארץ. יש בו את השילוב של האמונה, של הנחת היסוד בניצחון ובתמיכה האלוהית, יחד עם הפרקטיות והמעשיות של הובלת המלחמה.

אני לא בעד כיבוש, ולא בעד מלחמה. אבל משתמע מתוך הפסוקים דבר מאוד מעניין, שנדמה שהיטשטש כאן לאחרונה. ה' לא פועל לבדו למען עם ישראל. אנשים צריכים לפעול, להיות חלק. בפרשות הקודמות- באמצעות תרומת חצי שקל, או התפקדות לצבא. וגם כאן – הארץ המובטחת? מובטחת. עכשיו תתחילו לעבוד. ולתכנן, ולהתארגן מבחינה צבאית. ולא רק זאת- אלא שהמאמין= הלוחם. הביטוי של האמונה בה' ובתמיכה של ה' בישראל הוא בהתגייסות של האדם למען היישום הפרקטי של הבטחת האל.

לדברי הרמב"ן בפירוש לפרשה (שמשתמש ממש בז'רגון של שר בטחון: "כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצוה בנלחמים להחלץ ולהשמר ולארוב,... ונתן לו השם רשות ואמר לו שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען, וידעוה ויגידו לכם ועל פיהם תתיעצו בענין הכבוש: והנה משה אמר להם (פסוק יז) עלו זה בנגב, וטעמו עלו זה הדרך בנגב, שידעו את העם היושב בארץ הנגב מפאת הרוח אשר ישראל שם החזק הוא ויצטרכו בענינם להשתמר מאד ולהחלץ, וכן הערים אם הם בצורות שישגבו בהן ויצטרכו לבנות דיק וסוללות או שיבואו מצד אחר. ואמר עוד שידעו בארץ עצמה הטובה היא אם רעה, כי אם היא רעה יכבשו תחלה מן המקומות האחרים...

מה אני רוצה לומר?

מה אני רוצה לומר? כאמור, אני לא בעד כיבוש ולא בעד מלחמה. אבל אני נגד שימוש בדת כתירוץ להתחמקות משירות צבאי, מערבות הדדית, מחוק מדינה, מתשלום מיסים. סיפורי התורה וחוקי התורה מדברים על חובת השוויון בנטל, ועל חובת השירות הצבאי. אין שום הפרדה בין אמונה בה' לבין מעשיות. כך גם בימי הביניים (כל הגדולים עבדו והיו חלק מהחברה- הרמב"ם היה רופא, רש"י היה יינן, שמואל הנגיד היה וזיר נסיכות גרנדה בספרד) היה ואף בעת החדשה- בתקופת הציונות הדתית.

ההיבדלות, הפרזיטיות, האמונה בהשגחה אלוהית ללא מעשיות וללא תרומה לכלל החברה, הניצול של כספי המיסים, ההתחבאות בצל אוהלה של תורה, בזמן שאחרים עובדים, מסכנים את חייהם- אינם עולים בקנה אחד עם רוחה של התורה. מדובר בהנאה ובניצול ציני של ההקרבה והעשייה האנושית (החילונית והדתית)  למען קיומה של המדינה והחברה הישראלית. הניצול הזה, הוא המצאה פוליטית של השנים האחרונות. המצאה פוליטית וצינית.

ואני לא אומרת דבר גורף לגבי כל הדתיים. חלילה. כראיה- הדתיים, חובשי הכיפה (מהזרמים השונים ביהדות), שמאמינים בה' באמונה שלמה, ועובדים ומשלמים מיסים ומשרתים בצבא, מבלי להרגיש שאמונתם נפגעת, אלא להפך. כראיה דברי רב העיר צפת, 1948. אני אומרת דבר גורף כלפי כל מי שאינו משרת בצבא, לא עובד ולא משלם מיסים.

וזה לא שאלה של פסימיות או אופטימיות. גם לא שאלה של אומץ ושל פחד. וגם לא שאלה של אמונה- כי הנה בדוגמאות השונות שהבאתי (מהתורה, מימי הביניים, ממלחמת העצמאות ויש אין ספור נוספות)- האמונה מעולם לא הייתה הקצה השני של שותפות, עשיה ולחימה. וגם לא שאלה של ציונות או אנטי ציונות. מי שלא רוצה שלא יגור פה. בעיני זו שאלה של מוסר.

אל מי אני כותבת ולמה?

אני לא יודעת איך אמורים לצאת מהברוך הזה, ונדמה לי שיאיר לפיד לא ממש מבין איך לדבר עם החרדים. "אחי" ו"אשר" ו"חיים" ואיומים על גבול הצפון- נדמה לי שפחות מדברים אל חלק מהחרדים, אלא בעיקר מעלים גיחוך. אל תשים את עצמך במקומו של הרב שמבטיח גאולה והצלה מאת ה'. וזה גם לא מרשים את הנושאים בנטל. הם אלה שמרגישים עכשיו מרומים, יחד עם ריקי כהן.

ואני לא שונאת חרדים, אני רק מסרבת לעבוד ולממן את חייו ואת משפחתו ואת מזונו של אדם כשיר ובריא לעבודה. מוכנה לתת ברוחב לב לנזקקים, למוגבלים, לניצולי שואה. ומסרבת לראות את משפחתי, חבריי, מתגייסים לצבא, וממשיכים לסכן חייהם, נפשם, פועלים על פי חוק גם אם הם לא מסכימים איתו תמיד ומתנגדים לכיבוש- אבל מתנהגים בצורה שמכבדת את המסגרת החברתית בה כולנו חיים,  ולא רק שותים ואוכלים ונהנים ממנה במסווה של תלמידי חכמים, ומוכנים גם למרבה הצער והכאב להקריב את החיים.

ואני גם לא מתיימרת לשכנע את אלה שאינם נושאים בנטל להבין שהם בעצם ממש מתנהגים בצורה לא רק שאינה הוגנת, אלא שאינה עולה בקנה אחד עם רוחה תורה.

אני כותבת כי אני דואגת נורא, וכל המצב פה עצוב וקשה. ומכעיס נורא. אבל ברוח שני המרגלים האופטימיים, אני חושבת שאפשר וחשוב להאמין ולעשות מעשים. ובתור התחלה להבין ולדעת.

ואני כותבת אל אנשים שחושבים כמוני, אבל לא תמיד יודעים או בטוחים שהם צודקים- כי הכובעים השחורים והזקנים והגיחוך נראים לפעמים נורא מאיימים וצודקים. הם לא. פרשת השבוע שימנה לנו במקרה טקסט שמדבר על חובת המעשיות ועל השוויון בנטל. אבל יש אין סוף מתוך טקסטים נוספים במקרא ובהמשך ארון הספרים היהודי.

שבת שלום לכולם.
שומר החומות. מילם דן אלמגור, לחן בני נגרי. מילות הפזמון לקוחות מספר ישעיהו (מהתנ"ך, הספר הזה של  כולם): "עַל-חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם, הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים--כָּל-הַיּוֹם וְכָל-הַלַּיְלָה תָּמִיד..." (ישעיהו סב)

 

 

פרשת בהעלתך. למה אנשים עוזבים? למה אנשים נשארים?

למה אנשים עוזבים? למה אנשים נשארים?

במסע של החיים לפעמים אנשים נשארים תקועים באותו המקום. רוצים ללכת, מדברים על ללכת, אבל נשארים באותו המקום. מפחדים נורא? רגילים לאיזורי הנוחות? מפחדים לסכן את מה שיש להם? מעדיפים את הנוח ואת המוכר על פני החידוש, שאולי יש בו סכנה, גם אם אמת?  כוחות מושכים להישאר. לפעמים אנשים מתקדמים. נפרדים מכל מה שהיה להם, ממשיכים הלאה. למה? אולי קול פנימי. אולי סופו של מאבק. אולי שעמום וחוסר תכלית בקיים.  אולי יש כוחות שדוחפים אותם ללכת, אפילו לברוח. לפעמים כוחות מושכים אותם לצאת מהמקום בו הם נמצאים. ולפעמים עושים מה שנראה כמו תזוזה, מפרפרים ברגליים, עושים הרבה רעש, אבל נשארים במקום.

כל אחד והמסע שלו. והדרך בה הוא בוחר ללכת.

פרשת בהעלותך-במדבר ח1 – יב 16. פותחת צוהר למחשבות על מסע.

עם ישראל ממשיך במסעותיו במדבר. בעלי תפקידים רבים- נושאי המשכן, צבא, לווים, כהנים, והעם, והאספסוף- מה שרש"י מפרש- ערב הרב שהצטרפו לישראל ביציאת מצרים.

בפרק י, מנסה משה מזמין את חתנו, יתרו (המכונה בפרשה רעואל) לבוא עם ישראל אל הארץ המובטחת:

 כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן-רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי-יְהוָה דִּבֶּר-טוֹב עַל-יִשְׂרָאֵל. (במדבר י)

נדמה כי משה מבקש להזמין את יתרו כדי להיטיב עמו, להחזיר לו טובה. מתוך תחושת עליונות, בטחון ויתרון – שבארץ המובטחת יהיה כל כך טוב- שנוכל להחזיר לך.

ויתרו מסרב: ל וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם-אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ.

יתרו מסרב. ומבהיר את עמדתו- כי יש לו ארץ ומולדת משלו, זה בסדר תודה.  הסירוב שלו הוא ממש סתירת לחי להבנתי. אתה יכול ללכת לאן שאתה רוצה משה, אבל יש לי את המולדת שלי ואת הארץ שלי. הכל בסדר. תודה. גם אם אתה, משה, נרגש ונפעם מהבטחה אלהית שנראית כרגע כמו כל העולם, אז  תדע שעבור אנשים סביבך, עולם כמנהגו נוהג. יש לי כבר ארץ ומולדת. יש לי כבר בית ומקום. וטוב לי שם. קח את הדברים בפרופורציה. הכל בסדר והליכה נעימה.

מילות הסירוב של יתרו, מתכתבות יפה עם דבריה של רות ממגילת רות שקראנו זה עתה בשבועות, ועם הצו של ה' לאברהם: "לך לך".

נתחיל ברות. רות, בתפקיד יתרו- הזר ההולך עם העברי לארץ כנען. רות המואביה, בוחרת ללכת עם נעמי אל בית לחם, ואיפלו בניגוד לרצונה של נעמי. רות היא זו שמשכנעת את נעמי להרשות לה לבוא איתה. ומוותרת ברגע על כל מה שיתרו אמר ש"יש לו"

טז וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ (רות א)

רות מוותרת באופן מוחלט על זהותה, על ארצה, על מולדתה, על הזכויות שהיו לה, על התרבות שלה- והולכת אחרי נעמי. מדוע? שאלה טובה. אולי כי אין לה מה להפסיד ואין לה סיכוי במואב- סיכוי לכלכלה, לזוגיות (שלמעשה במקרא כרוכים זה בזה) והדרך היחידה להרוויח היא בבית לחם?  ואולי כי היא באמת אוהבת את נעמי חמותה. ודואגת לה ואוהבת אותה ומאמינה בה ובאלוהיה. והיא הולכת להפסיד את כל מה שהיה לה, גם זהות, גם עבר גם עתיד. אבל בשם האהבה והדאגה לנעמי- היא מוכנה להפסיד את כל אלה. רווח מול הפסד.  וכל אחד יותר לכמת את השיקולים.

עוד מי שמוותר, כאמור, על ארצו ועל מולדתו, הוא אברהם.

"א וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ." (בראשית יב 1)

ה' מצווה על אברהם לעזוב את המוכר, את הידוע, את הבית, את המולדת, את ההרגלים, את המשפחה- לטובת ארץ חדשה. בשם איזה אל שאף אחד, עד עכשיו לא שמע עליו, בשם איזו אמונה מוזרה. ואברהם הולך. אין הסבר במקרא מדוע ולמה. המדרשים מספרים על משבר אמונה. אבל הטקסט המקראי לא מתרץ. אברהם פשוט הולך. פרשנים ופילוסופיים מודרניים (קירקגור, סארטר) יציגו אותו כמודל האמונה. ואני הקטנה שואלת- האם הייתה לו כלל ברירה?

נדמה כי שאלת הרווח מול ההפסד במקרה של אברהם, כלל אינה רלבנטית. הוא הולך כי הוא צריך ללכת. ולפעמים גם ככה זה. שאין אפשרות בכלל לדיון פנימי. יש קול- חיצוני או פנימי שקורא לך לעזוב ולגלות ארץ חדשה. אם היה משבר בבית? אף אחד לא ידע. מהי אותה ארץ חדשה? עד שלא תגיע לא תדע. יש רק קול פנימי שקורא לך ללכת. האם תקשיב לו?

המסע ממשיך.

ולפעמים לא קל. לא רואים קדימה ולא רואים אחורה. וזה מרגיש תקוע נורא. וסיזיפיות ההליכה באמצע המדבר לא קלה. לא קלה. ולמה הלכנו, למה התחלנו את המסע. למה האמנו למי שאמר קדימה? למה לא נשארנו במקם הנוח, המוכר? "ד וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. ה זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים. ו וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ. " (במדבר יא).

והנפש יבשה. פשוטי העם אינם משה. הם לא בשיח עם האל, הם לא עומדים בראש המחנה. וקשה לאדם להנהיג את עצמו במסע. לגוון את טעם המן, לא לשאול את עצמו שאלות, לא לראות בעצמו אם לא את הארץ- לפחות את עמוד הענן. קשה לזכור למה התחלנו את המסע, למה עזבנו, ולטובת מה אנחנו הולכים.

אז למה אנשים הולכים ולמה אנשים נשארים? אני לא יודעת. חלק הולכים אבל לא מפסיקים להתלונן. וצריכים מנהיג או תקווה. אחד בכלל לא מתחיל ללכת, כי באמת שטוב לו בבית, תודה. אחד שומע לקול פנימי שאומר לו לך לך. ואחת שעוזבת הכל והולכת בעקבות האהבה והאמונה שיהיה בסדר.

כל אחד מה שטוב לו.

אלה היו רק ככה, נקודות למחשבה. שבת שלום.